<פ>אתה מספר לילד, "אנחנו נצא בעוד חמש דקות," והם משאירים נשימה כמו שאמרת חמש שעות. אתה מציץ, והם גדלו באינץ' מאז יום שלישי. איכשהו, הזמן לא נראה עובד באותו אופן בשבילם. זה לא רק דמיון. ילדים ומבוגרים באמת חווים את הזמן באופן שונה. ולא, זה לא עניין של עייפות מטיסה. זה עניין של מוח.</פ>
פער התפיסה מתחיל מוקדם
לילדים, הזמן מתארך. שבוע מרגיש כמו נצח. לחכות עשר דקות זה בלתי נסבל. זה לא כי הם חסרי סבלנות. זה כי המוחות שלהם מחוברים להבחין ביותר, והם לא חיו מספיק זמן כדי לשים את הזמן בפרספקטיבה.
לילד בן חמש, שנה היא 20 אחוז מחייו. זה עצום. לבן 40, שנה היא רק 2.5 אחוז. זה עובר מהר יותר בהשוואה. התחושה שלהם של "בקרוב" ו"מאוחר יותר" פועלת על שעון פנימי שונה לחלוטין.
המוחות גדלים, וגם תחושת הזמן
המוחות של הילדים עדיין מפתחים את כלים לעיבוד זמן. הם חיים יותר ברגע, עם פחות דגש על תכנון או מדידת זמן במונחים מופשטים. ילדים צעירים מתמקדים במה שמול עיניהם. הם לא מתעסקים בפגישות עתידיות או בניסיון להיות יעילים.
התמקדות זו עושה הכל ליותר אינטנסיבי. חמש דקות לחכות לתור על נדנדה יכולות להרגיש נצח. בינתיים, שעה של בניית בלוקים נעלמת ברגע. השעונים הפנימיים שלהם מכוונים לרגשות, לא למספרים.
חידוש מאט את הזמן
ילדים חווים יותר דברים חדשים בכל יום ממה שרוב המבוגרים חווים בחודש. קולות חדשים. מילים חדשות. חוקים חדשים. המוחות שלהם עובדים קשה כדי להבין את כל זה, והמאמץ הזה מאט את תפיסת הזמן שלהם.
זו גם הסיבה שזיכרונות מוקדמים מרגישים כל כך ארוכים. הימים היו מלאים בהתחלות. ככל שאנו מתבגרים, יותר ימים מטשטשים יחד. פחות הפתעות. פחות חידוש. הזמן מואץ, או לפחות נראה כך.
מבוגרים חיים בלולאה מהירה יותר
רוב המבוגרים חיים על פי שגרה. קום, עבודה, חזרה. היעילות הזו עוזרת לנו לנהל לוחות זמנים עסוקים, אבל היא גם דוחסת את הזיכרון שלנו של הזמן. שבועות יכולים לחלוף במעורפל כשכלום לא בולט.
לעומת זאת, ילדים חווים את החיים בקצב איטי יותר. תחושת הזמן שלהם יותר מרקמת. יותר צבע. יותר רגעים ששווה לאחסן. לכן שנות הלימודים מרגישות ארוכות יותר משנות העבודה.
מדוע הזמן מרגיש שונה בגילאים שונים
- לילדים יש פחות נקודות ייחוס, ולכן יחידות זמן חדשות מרגישות גדולות יותר
- הם שמים לב לפרטים יותר, מה שמאט את החוויה שלהם
- משחק ודמיון מעוותים את תחושת הדקות והשעות שלהם
- רגשות כמו שעמום או התרגשות מתארכים או מקצרים את הזמן
- הם עדיין לומדים איך למדוד ולנהל את הזמן בכלל
זה לא רק על טווח הקשב. זה על איך המוח מעצב את הזמן דרך חוויה, רגש וזיכרון.
לעזור לילדים (ולמבוגרים) להיפגש באמצע
מבוגרים לעיתים מתוסכלים כשהילדים לא "מבינים" את הזמן. אבל אם אתה משתמש בשעון המהיר והיעיל שלך כדי לדבר עם מישהו על זמן תינוקות, תקבל תוצאות לא תואמות.
במקום לומר "עוד עשר דקות," נסה להשתמש באירועים כסמנים: "נלך הביתה אחרי עוד ספר אחד." זה מקשר את הזמן לחוויה, לא למספרים. זה קל יותר להבנה עבורם.
למבוגרים, הצד ההפוך גם כן שימושי. אם הזמן מרגיש כמו שהוא דולף, הוסף משהו חדש. אפילו שינויים קטנים יכולים להאריך את התפיסה שלך. תבשל ארוחה חדשה. תנסה דרך חדשה. תתקשר למישהו שלא דיברת איתו זמן רב. זה מחזיר את סוג החידוש שחווים כל הזמן הילדים.
שני השעונים יכולים ללמוד זה מזה
ילדים לא חיים באזור זמן נפרד. אבל המוחות שלהם כן פועלים שונה. הם מתארכים את הזמן עם משחק, נוכחות וסקרנות. מבוגרים מקצרים את הזמן עם שגרה ומיקוד.
אם תרצה שהחיים ירגישו קצת יותר מלאים, תבלה יותר זמן עם מישהו שעדיין מרגיש שיום מספיק גדול כדי להחזיק עולם. תשאול את תחושת הפלא שלהם. תראה איך הם מתארכים דקות להרפתקאות שלמות. אולי תמצא שהשעון שלך מאט קצת יותר.